חופשה שנתית היא זכות אשר מגיעה לכל עובד, ולא ניתן לוותר עליה. על פי החוק, עובד זכאי למספר ימי חופשה בשנה, בהתאם לוותק. חופשה זו הינה חופשה בתשלום, ולא חופשה אשר תפגע במשכורתו של העובד.
עובד אשר עובד במשרה מלאה, 6 ימי עבודה בשבוע, יהיה זכאי ל – 12 ימי חופשה בשנה (נטו), לכל אחת מארבע שנות העסקתו הראשונות. החוק קובע כי עובד כאמור זכאי ל – 14 ימים, אך מספר זה כולל את ימי סוף השבוע.
כמו כן, לאחר 4 שנות העסקה, מספר ימי החופשה עולה. בשנה החמישית עובד יהיה זכאי 14 ימי חופשה, בשנה השישית ל – 16 ימים, ובשנה השביעית ל – 19 ימים. החל מהשנה השמינית מתווסף יום אחד עד למקסימום של 24 ימים בתשלום.
בהתאם, עובד אשר מועסק 5 ימים בשבוע, ובמשרה מלאה, יהיה זכאי ל – 10 ימי חופשה נטו לכל אחת מארבע שנות העסקתו הראשונות.
העיקרון הנובע מחוק חופשה שנתית הוא לאפשר לעובד "לרענן מנועים", לצאת לחופשה ולהתרענן. האמונה הרווחת היא כי עובד שלא יוצא לחופשה, נשחק מן השגרה, ותפוקתו נפגעת מהותית. על כן, הן החוק והן בתי הדין לעבודה יצרו מנגנון כזה שיכפה על עובד לממש את ימי החופש שלו, שאם לא כן, לאחר תקופת זמן מסוימת ימים אלו יכולים להתקזז כלא היו, וכך הצבירה תתחיל ממספר ימים מצומצם, מזה שהעובד צבר בפועל. על פי החוק, ניתן לצבור עד שבעה ימי חופשה לשנה הבאה, אך לא מעבר לכך. כל צבירה נוספת דינה להימחק.
החופשה יכולה להיות מנוצלת לחופשה, למשימות שונות, לאירועים משפחתיים, סידורים אישיים ועוד.
יש לזכור כי הזכות לצאת לימי חופשה שייכת לעובד, אך המעסיק יהיה זה שיבחר את מועדי החופשה, אך בחירת המועד אמורה להיעשות בתיאום ככל האפשר עם רצונו ונוחיותו של העובד.
יצוין שוב כי מימוש ימי החופשה לא אמורה לפגוע בלו בשקל אחד ממשכורתו של העובד, שכן מדובר בימי שכר מלאים.
פדיון ימי החופשה שנצברו במהלך תקופת העסקה אפשרי לאחר סיום העסקה, בין אם בפיטורים או התפטרות, אך פדיון זה יחוב במס.
תקופת ההתיישנות אשר חלה על תביעות אשר מוגשות מכוח חוק זה הינה שלוש שנים. בית הדין הארצי קבע כי מרוץ ההתיישנות בנוגע לתביעות הנוגעות לפדיון ימי חופשה מתחיל לרוץ עם סיום יחסי עובד מעביד.
עם זאת, במידה ואתם סבורים כי מגיעה לכם חופשה שנתית אשר לא שולמה כחוק, וברצונכם לתבוע ימים אלו, מומלץ למהר עם הגשת התביעה, שכן היא עלולה להתיישן בתוך 3 שנים מסיום העסקה, ולא לאחר 7 שנים בתביעות אזרחיות רגילות.
