צווי הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובעים כי עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה עבור כל יום שבו השתמש (או עשוי היה להשתמש) בתחבורה, פרט להסעות מטעם המעסיק, כדי להגיע למקום עבודתו.
גובה ההחזר נקבע לפי עלות כרטיסייה לכל הנסיעות הנדרשות, או לפי עלות כרטיס "חופשי חודשי" (לפי הזול מביניהם).
אם חל על עובד הסכם קיבוצי הקובע סכום שונה מהסך שנקבע בצו ההרחבה האחרון, העובד יהיה זכאי לסכום שנקבע בהסכם הקיבוצי. כמו כן, מדובר בזכות מגן שלא ניתנת לויתור.
בהסכם קיבוצי שנחתם בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים בישראל (נקבע כי החל מיום 01.01.2014, סכום ההחזר יעמוד על 26.40 ש"ח.
צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי על כלל העובדים והמעסיקים בישראל, למעט עובדים במפעלים מוגנים.
על פי פסיקות בית הדין, עובד המתגורר במרחק של 500 מטר לפחות ממקום עבודתו, ייחשב כעובד אשר זכאי לתחבורה ציבורית ולכן יש לשלם לו החזר נסיעות. אף עובד הגר במרחק הקצר מזה, עלול להיחשב כעובד אשר זכאי לדמי נסיעות אם יוכיח כי הוא מוגבל בניידות.
אין צורך לבצע מעקב אחרי העובד על מנת לבדוק אם אכן עשה העובד שימוש בתחבורה ציבורית או אם הלך ברגלו. הבדיקה היחידה שנעשית היא אם קיים מרחק בין מקום עבודתו למקום מגוריו.
העובדים הלא זכאים להחזר הוצאות נסיעה הם: עובדים עם מוגבלות המועסקים במפעל מוגן, עובדים שהמעסיק מעמיד לרשותו הסעות למקום העבודה, ועובד אשר לא הגיע לעבודתו מחמת מחלה או חופשה.
מעסיק רשאי לשלם החזר הוצאות נסיעה בשווי של עלות כרטיס חופשי חודשי.
האם זמני נסיעה לעבודה נחשבים כשעות עבודה?
בית הדין פסק בעבר כי בעת הנסיעה לעבודה העובד לא עומד לרשות העבודה ואם אין הסכם בין הצדדים הקובע כי זמן הנסיעה ייחשב כשעות עבודה, העובד לא זכאי לגמול שעות נוספות בגין זמן הנסיעה.
עם זאת, נקבע כי כאשר זמן הנסיעה של העובד לעבודה וממנה התארך מידי יום מאחר שהיה עליו לאסוף עובדים מבתיהם, ולצורך זה לסטות סטייה של ממש מן הדרך, וכן להחזירם לבתיהם, זכאי העובד בעבור כל יום בו הסיע את העובדים, לתשלום שכר עבודה בעבור שעה אחת נוספת במשך הזמן שבו התארכה נסיעתו מעבר לזמן הנסיעה הרגיל.
במקרה אחר, נדון מקרה של עובדת שעבודתה הייתה כרוכה בפעילות אצל הלקוחות להם נתנה החברה את שרותיה. לצורך הנסיעות ללקוחות, העובדת השתמשה ברכב החברה ו/או בתחבורה ציבורית ו/או ברכבה הפרטי. העובדת ידעה מראש שעבודתה תתבצע למעשה במקומות עבודה שונים בהם נותנת הנתבעת שירותים וכן הוצע לעובדת פיצוי בכך שתעבוד שעה אחת פחות ביום (פיצוי שלא נוצל ע"י העובדת). נפסק, כי למרות שזמן הנסיעה היומי אכן היה ארוך מעבר לסביר, אין בסיס משפטי לתביעת התשלום בגינו.
לסיכום, נראה כי לגבי עובד שנדרש להתייצב שלא במקום עבודתו הרגיל אלא במקום מרוחק יותר, ניתן לראות את ההפרש בין זמן הנסיעה הרגיל של העובד לעבודה, לבין זמן הנסיעה למקום המרוחק – כזמן שהעובד עומד לרשות העבודה ולפיכך כשעת עבודה החייבת בתשלום שכר עבודה. זאת, בהתחשב בעובדה כי לא מדובר מלכתחילה בעבודה שביצועה כרוך בנסיעות ללקוחות.
